כל התהליך היה מקסים. אתם אוספים תמונות, אתם חושבים אחורה, אתם מנסים לקלוע לרגעים יקרים בחייכם. אתם מחפשים תמונות שיש בהן "נצחיות" מסויימת. עברתי על אלבומי התמונות שלנו מכל השנים. מאז שיש מחשבים ומצלמות דיגיטליות, הלכו אלבומי המשפחה והתצטמצמו לכדי הרד דיסק במחשב כזה או אחר. אספתי את כל התמונות מכל המחשבים, והבאתי אותן לדלית. ישבנו עליהן בתשומת לב רבה. היא אמרה לי מה הולך ומה לא יכול ללכת, אני סיפרתי לה על הלילות הקרים בכיכר טיאנמן למשל. בסופו של דבר, כשהיתה לה כל התמונה המלאה- הפקדתי את תמונות בידיה והלכתי לי.

כאשר הגיע הרגע בעצמו, באתי אליה לראות איך נראים החיים בתוך קופסה- ותאמינו לי- הם נראים הרבה יותר יפים בקופסה מאשר בחיים... בקופסה הם נראים מאורגנים כ"כ, נטו כ"כ. בלי פרשנויות, בלי הבעות דיעה... אין ספק שאמהות היו מתות לעשות קופסאות כאלה לתינוקות שלהן, או לאימהותיהן. מתנה נהדרת במלאת 80 למישהו, ביומולדת 60 או ארבעים- כשמתחילים להבין שהחיים זה מצרך יקר ושהזמן הולך וכלה.

בעלי לא אהב את הקופסה. למעשה- הוא היה אומלל. אין מספיק תמונות שלי, הוא ילל. איפה הילדות שלי, איפה ההורים שלי. מעכשיו אנחנו אוספים את כל הילדות שלו, כדי לחזור לדלית וכדי להוסיף את חייו לתוך קופסת החיים שלנו.

פורסם ב: i-travel לכתבה המקורית